"אבל שקוף" בבית הספר: הדרת תלמידים שחוו אובדן אישי

המחקר עוסק בתלמידים החוזרים לבית הספר, לאחר אובדן אישי, ונתקלים במציאות שבה המערכת החינוכית פותרת את עצמה להוות משאב לתמיכה בהתמודדות התלמיד לסייע לו בתהליך עיבוד האבל וההסתגלות לפרידה. לצוות החינוכי והייעוצי בבית הספר יש אומנם הנחיות לשים לב למצוקות נראות לעין או להתנהגויות חריגות ולהתגייס במקרים אלו לטיפול בתלמיד, אך ההנחה הסמויה היא כי התנהגות כזו היא חריגה. תפיסה זאת אינה עומדת בהתאמה לגוף המחקר הרחב הרואה באבל תהליך מתמשך.

במחקר שנערך בקרב 180 תלמידי כיתה ד'-ו' מחצית התלמידים תארו מפגש עם מוות בתוך המשפחה או בסביבה הקרובה להם בשנים האחרונות.

חוויות האובדן, נבחנו ולובנו בקבוצת מיקוד של תלמידים, בראיונות אישיים ובשאלון שהועבר למורים ובחן עמדות ותרחישי פעולה במקרה של אבל בכיתה. החומרים שנאספו הוו בסיס לבניית תוכנית התערבות לצוות החינוכי במטרה לתת לו ידע מיומנויות וכלים כדי לסייע לילדים להתמודד בתהליך המתמשך של עיבוד האבל.

במפגשים עם המורים עלה הקושי הרגשי שלהם עצמם בהתייחסם לסוגיית המוות. קושי זה מונע ומרתיע לפעול לסייע באופן שיטתי לתלמידים שחוו אבל. בעקבות תוכנית ההתערבות, נפרצה דרך להכלה אמפתית של תלמידים שעברו אובדן במעגל חייהם הקרוב, תוך לקיחת אחריות. המורים למדו לסייע לתלמידים שעברו אובדן ולאפשר להם הזדמנות להתמודד עמו גם בתוך מערכת החינוך. ההמלצה היישומית העולה מן המחקר היא לפעול לשלב את נושא האובדן במעגל האישי כחלק אינטגראלי מתוכניות כישורי החיים בכלל ובעבודתו השוטפת של היועץ החינוכי והמורים בפרט.

למאמר המלא – לחצו כאן