מקום קיץ ישראלי 2011/2014

קיץ – "תקופת החֹם בשנה" בהגדרה מילונית רזה (גור, 1945), המתיימרת לאוניברסאליות. אבל כל מקום והחום שלו, כל תרבות והקיץ שלה. קיץ כקונספט תרבותי שמייצג זמן של טיול, נופש, מחנה קיץ ופסטיבל, מקורו באירופה, בניגוד לחורף הארוך והקפוא של האקלים הממוזג. הקיץ האירופי מפיח חום באדם ובסביבתו ומחייה את הטבע שבהם. בשירה האנגלית העתיקה מייצג הקיץ זמן של התעוררות, התחדשות והבשלה, צמיחה ופוריות – הטבע החקלאי במיטבו. זהו זמן יציאת האדם אל מרחבי הטבע הפורחים. במהדורה התעשייתית-קפיטליסטית האירופאית, הפך הקיץ לפסק זמן משגרת עבודה – עת של פנאי ונופש, בו חוגג מעמד הפנאי את זכות היתר שלו לאי-עבודה(2) ומפגין את יכולותיו הכלכליות במרחבים של נופש ופנאי – אם זה בבתי הקיץ שבכפר, או במסעות צריכה תיירותיים במחוזות רחוקים.

קיץ אירופאי, משם, מזכיר דווקא את החורף של הלבנט. 'קיץ משם' הוא היפוך של החוויה האקלימית של 'הקיץ מכאן', אשר לחופו המזרחי של הים התיכון. 'קיץ מכאן' זה חום יולי-אוגוסט, לחות מעיקה, זיעה נוטפת ועשבייה קמלה. בניגוד לחיוניות, שמבשר ה'קיץ משם', ה'קיץ מכאן', טוען אמיל לודוויג (2004), מייצג דווקא חידלון: "בקיץ האדמה חשופה ומכוסה רק בקוצים ובעשב יבש, העוברים מעין תרדמת קיץ במקום שנת חורף". את הקיץ המקומי מהדהד הפסוק הבא מספר ירמיהו: "וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ(3) וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם" (ירמיהו, מ, י). 'קיץ מכאן' משמע עבודה קשה באיסוף הפרי האחרון, ייבושו ואחסונו. ומלבד זאת, זמן להימנעות מכל פעלתנות מיותרת – 'שבו בעריכם!' מורה הנביא, מהדהד הוויה עתיקה של חיים חקלאיים, מחוברים לאדמה, לעונות השנה, למקום.

במרווח שבין 'קיץ משם' ובין 'קיץ מכאן' צמחה הישראליות.

הקיץ בפלשתינה היכה ללא רחם במהגרים היהודים שבאו מאירופה. בסתר, שנאו את הקיץ בעיקר הנשים, שמלתחותיהן הכבדות, אותן נשאו עמן מווארשה, מברלין ומליטא, נותרו ללא שימוש ונעליהן הגבוהות שקעו בחול הרותח. חררה(4), זבובים, זיעה ולכלוך, מסממני הקיץ של כאן, עוררו בהן געגועים עזים לשם, לאקלים האירופאי הצונן. בני הדור השני להגירה, ילידי הארץ 'הצברים', כבר היו חלק מפולחן ציוני של קיץ, פולחן של חזרה אל המקום. המסע הזה, מסעו של הצבר אל הילידיות,(5) נעשה ברגליים יחפות ובגוף החשוף לשמש הקיצית. היה זה לא פחות ממסע של תיקון לטראומה המיתולוגית של הגירוש הגדול מגן העדן, ובהתאמה מטפורית, בפעם הזאת הוסר הלבוש עד למינימום, שאותו הרשתה לעצמה חברה שביסודה נותרה פוריטנית: גופיה, מכנסיים קצרים, רגליים יחפות או לכל היותר סנדלים.

במסע אל הישראליות, שהיה מסע גיאוגרפי ותרבותי אך לא פחות מכך מסע פוליטי, נצרב הצבר, היהודי החדש, אל תבנית נוף מולדתו, כשהוא אמור להתמסר לקיץ ובתוך כך להצמיח עור חדש ושזוף, למחוק את זכר קלון לֹבנו הגלותי. בספרה "כל הקיץ הלכנו יחפים", מתארת יהודית כפרי (כפרי, 1995) את המסע, את מחירו, את פצעי מחיקת הגלותיות עם בריאתו מחדש של הגוף העברי בלב לבו של הניסוי החברתי-המרחבי הגדול – ילדוּת קיץ בחצר הקיבוץ, שהותירה צלקות בגוף ובנפש. ועוד על הפוליטי שבקיץ האיר בסרקזם נתן זך ב"חגיגת קיץ" משלו: "הציונות עבדה את השרב, וערב-רב של פליטים עמד מולו ומול הלחות חסר-אונים, כמו מול מכה מצרית או היטלר ממרומים. אפילו הקרח נמס בעגלה ובחדרים פתוחים לרווחה ליתושים, מקקים ושאר מעופפי לילה. את קולות הצעקה ניתן היה לשמוע מהדהדים בכל השכונה…".(6)

לערבי נודע תפקיד חיוני אך עם זאת מורכב בייצור הציוני של הילידיות הקיצית. בתחילה, זכה הוא למבט מעריץ, לדוגמה באשר ליכולת ההסתגלות של הפלאח הפלסטיני לתנאי הסביבה, לסיבולת שגילה בעבודה פיזית בימי החום והשרב. אלא שרומנטיזם תרבותי זה שכח אט-אט עם הסלמת הסכסוך היהודי-ערבי והתהפך לכדי דחיית המזרח וסימון ייצוגיו כאויב (אוחנה, 2008). ובכלל, אם כבר הגיעה לכדי מימוש, הרי שרומנטיזציה של קיץ-ערבי התחוללה בעיקר בהקשר לוחמני-צבאי, אם זה באימוץ קודקס לבוש או התנהגות פסידו-בדואית על ידי אנשי ארגון השומר הרכובים על סוסים ערבים גזעיים, או בקרב סיירי הפלמ"ח המהוללים, הכובשים את אבק ואת חום המדבר, כשלראשם כפייה המתנופפת ברוח קיצית. במקביל, תחלואי המזרח ומזיקיו, כמו הזבובים, היתושים, המלריה והגרענת, שחום הקיץ בשילוב תנאי היגיינה ירודים הזינם – אלה סימנו את 'הרמה התרבותית הנמוכה' של בן המזרח וסיפקו לגיטימציה לנוכחות הציונית המתרבתת.

לקיץ היה, אם כן, תפקיד כפול בטנגו המשיכה/דחייה של המבט הלבן במזרח, כשמחד גיסא הוא שימש כמבחן סיבולת עליון במאמץ לניכוס ה'אותנטי' תוך כדי בניין הכוח, ובמקביל ומאידך גיסא, ייצר כנייר לקמוס גבולות, זהות וריבוד חברתי. יהודי המזרח, 'המותאמים לחום הקיץ', השילו ולחילופין לבשו את שרידי ערביותם בהתאם למבט הדואלי בהם של בני היישוב הוותיקים האשכנזים, במסגרת גיוסם לפרויקט חינוכי-מתרבת של מודרניזציה על ידי 'ילידיזציה' (שנהב, 2004).

המתחים שנבעו בפער שבין הקיץ כקונספט תרבותי מיובא משם, המבטא התעוררות, נופש וטיול, ובין 'קיץ מכאן' כהישרדות באקלים קשה, התנקזו אל מרחבי הנופש והפנאי. הים התיכון, שאל חופיו נשפכו כולם נותר בקיץ הלוהט כברירה השפויה היחידה לנופש קיצי, למפלט בעידן שבו חו"ל לא היה בהישג ידם של ההמונים. מאורגן יותר אך בעיקר פוליטי יותר מהים, הוא מחנה הקיץ שהתקיים בצל חורשות קק"ל, בו פעלו 'תנועות הנוער' – חבורות של ילדים ונוער הנתונות לסמכות המדריך הבוגר, אשר 'גובשו' במחנה הקיץ כקולקטיב היררכי במסגרת פרוטו-צבאית, מחד גיסא כאירוע השיא של שנת הפעילות האחרונה ומאידך גיסא כהכנה וכהכשרה פיזית ואידיאולוגית לשלב הבא במסלול 'ההגשמה' הציונית. בדומה למחנה הקיץ, כך הפציעו עם השנים שלל פרויקטים משוכללים יותר ויקרים הרבה יותר של נופש-אידיאולוגי, כגון: משלחות חילופי נוער, קייטנות של הסוכנות או פרויקט 'תגלית', שהתמקמו ולא בכדי, באותן הטרוטופיות שמייצר הקיץ הישראלי הפוליטי כל כך.

בקיץ 2011 פרצה המחאה החברתית. אפשר אף לומר ש'קיץ 2011' הפך לשם קוד לאותה שרשרת אירועים, שראשיתה במאבק על הזכות לקוטג', אחד מסמלי הישראליות, שיאיה בסדרה של הפגנות בכיכרות תל-אביב ובערים נוספות, בהן השתתפו רבבות מבני המעמד הבינוני השחוק, וסופה בהתפוגגות סתווית. אך לא היה זה אירוע ישראלי מבודד. דווקא ה'קיץ' אשר נכרך בשמה, הוא שסימן את המחאה שהתגלגלה מהמאהל של שדרות רוטשילד לכמה מהפריפריות, כהמשך ל-'אביב הערבי'. ה'קיץ' שבמחאה הישראלית, הוא שהתכתב עם ה'אביב' הערבי; כמו ביקש באופן טבעי לחבר את כיכר המדינה עם כיכר תחריר. ובעוד המבט הופנה אל גל גלובאלי יותר של התעוררות, אל ז'אנר חדש ומתוקשב של מחאת פייסבוק צעירה ופוליטית מאוד, דווקא אז עוקרה מחאת קיץ 2011 מכל אמירה פוליטית מפורשת.

בקיץ הישראלי הפוליטי כל כך, נותרה מחאה חברתית א-פוליטית בגדר תחליף מרענן לנופש בחו"ל, קצובה בזמן, מחאה מגניבה, המפנה מבט קונצנזואלי רחוק לשם, מתרחקת מתבערת ההישרדות המקומית שכאן.

אלא שמטבען של עונות השנה להתחלף ועם מחזוריות זו ניטעה הציפייה; לגשם ראשון, שיקדים ויקפל את כל האוהלים וישטוף את הפוליטי מהרחובות, ייחל נתניהו. עבור אחרים, נישאה באוויר בתום החורף הבטחה וציפייה לקיץ נוסף, למחאה של 'קיץ מכאן', מחאה רותחת, שתהלום בראשים, של קיץ לא-נחמד, של קיץ פוליטי.

התקווה לשינוי נגוזה כליל בשמש הקופחת של קיץ 2014 בו ברקו השמים, רעמו התותחים וגשם של טילים ניתך על פני האדמה. אלפי ההרוגים, המשפחות שחרבו ורבבות שנותרו בפוסט-טראומה משני עברי הגבול שילמו וממשיכים לשלם את מחיר אי-ההידברות, ההיבדלות במרחב, היהירות, השנאה. את החופש שלקחה המלחמה דרשו הילדים בחזרה. ילדים למודי אזעקות, שחדרי המדרגות, המקלטים והממ"דים הפכו לביתם ולמרחבי הבילוי, הפנאי והטיול שלהם כאחד. קריאתם לא נענתה, שכן לקדושת ה-1 בספטמבר, נוסף כעת תפקיד הדחקתי וסובלימטיבי נוסף – מלחימה ללמידה, משגרת חירום יש "בהדרגה לעבור לשגרה חינוכית ולימודית מלאה ובריאה", כך המליצה היחידה לטיפול במצבי לחץ וחירום של משרד החינוך.(7) העקרונות המנחים את 'תהליך היום שאחרי' הם הפוגה, עיבוד והיערכות.

כרגיל, אנו מבקשים לשכוח את הקיץ שכאן, להתעלם מהמקום ולייבא דימויים זרים ממחוזות רחוקים, למהר ולחלוף מעליו היישר לסתיו הקריר, לחורף ולגשם. כשיגיע יצבע בירוק את הנופים הפצועים. יעצב שוב, ולו לרגע, את אשליית הווילה בג'ונגל החברתי והגיאופוליטי.

1. גרסה מוקדמת של המאמר התפרסמה אצל הנדל, א' (2013). (עורך) קריאת המחאה לקסיקון פוליטי, 2011(-). קן אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 330-334.
2. Veblen (1965)
3. במקרא מתחלף בכמה מקרים המובן של קיץ, כעונה החמה עם המובן של קיץ כדבלים – תאנים יבשות.
4. חררה – פריחת חום, המופיעה בעקבות שילוב של מזג-אוויר חם ולח ותנאי היגיינה גרועים.
5. ראו למשל אצל: גורביץ' (1992).
6. זך (1996).
7. מסמך היערכות, אוגוסט, 2014, היחידה לטיפול במצבי לחץ וחירום, השירות הפסיכולוגי ייעוצי, המינהל הפדגוגי, משרד החינוך.

מקורות 

אוחנה, ד'. (2008). לא כנענים, לא צלבנים, מקורות המיתולוגיה הישראלית. מכון שלום טרומן אוניברסיטת בר-אילן, כתר ספרים.

גור, י' (1945). מילון השפה העברית. עמ' 902.

גורביץ', ז' (1992). על המקום. הוצאת עם עובד.

הנדל, א' (2013). (עורך) קריאת המחאה לקסיקון פוליטי, 2011(-). קן אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 330-334.

זך, נ' (1996). "חגיגת קיץ", מתוך: כיוון שאני בסביבה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

כפרי, י' (1995). כל הקיץ הלכנו יחפים. הוצאת תג/מחברת שדמות.

לודוויג, א' (2004). ביוגרפיה של ים. מתוך יעקב שביט (עורך), אנתולוגיה ים תיכונית, תל-אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד.

שנהב, י' (2004). היהודים-הערבים, לאומיות, דת ואתניות. תל-אביב: עם-עובד וספרית אופקים.

Veblen, T. (1965). The Theory of the Leisure Class. Augustus M. Kelley, New York. (First published in 1899)