שפה אחת וריבוי שפות: גילוי והסתרה של משמעויות
השפות השונות שבעולמנו, כגון צרפתית, ערבית, עברית או מנדרינית, הן כלים לביטוי של התוכן והמשמעות הקיימים בעולם ולחיבורים שביניהם. למשל, הערך 'חתול' בוויקיפדיה מבואר ב־272 שפות שונות, 'משפחה' מופיע ב־192 שפות, ו'אדם' ב־225. כל השפות מתייחסות באופן כוללני לאותה מהות, לאותה משמעות. אף על פי כן כל אחת מאירה גם צד משמעות, שהוא ייחודי למאפיינים הייחודיים שלה ושל התרבות הדוברת אותה ושאין יתר השפות תופסות. במילים אחרות, כל שפה משמשת את דובריה לאחיזה במשמעויות המשותפות בעולם, לייצוגן ולתקשורת ביננו ביחס אליהן. אולם, כמו כל הגדרה וסימוּן, היא מאירה רק פן מסוים, תָחוּם ומוגדר, של מהות ומשמעות בעולם שלנו, ובהכרח היא גם מסתירה היבטים וצדדים אחרים. באופן פרדוקסלי, לצד הביטוי שהשפות שלנו נותנות לאותו היבט מואר של משמעות, שאולי את עיקרו הן תופסות יחסית באופן חופף, כל אחת מהן בהכרח מסתירה, או לפחות מרחיקה את תשומת הלב, מהיבטי משמעות אחרים, שגם הם שואפים לאור ולביטוי. הסיפור המקראי על מגדל בבל משקף את השאיפה לאור ולביטוי של אותם מרחבי משמעויות שהשפה שאנו דוברים מסתירה. סיפור זה מעורר שאלה: מדוע "בָּלַל" (בלבל) אלוהים את אותה "שָֹפָה אֶחָת וּדְבָרים אְַחָדִים" (בראשית יא א) שהיו בארץ, ויצר הרבה שפות? מה הפגם בשפה אחת משותפת לכולם? למאמר המלא…
