הגישה האינטרטקסטואלית1 (טוהר ואזולאי, תשס"ז) מניחה שכל טקסט מנהל דיאלוג, גלוי או סמוי, של משיכה ודחייה עם טקסטים כאלה שקדמו לו בספרות ובביקורת הספרות (גורביץ 1998).
מהות ביקורת הספרות החדשה מתבטאת בהתכנסות של הקורא "פנימה" ובחשיפת תבניות היסוד של היצירה העומדת בפני עצמה, ואילו הקריאה האינטרטקסטואלית דומה ל"פרישת מניפה החוצה", אל כלל עולם היצירה האנושית, אל עולמו של היוצר ואל עולמותיהם…
