ראשי ונשיאי המכללה

אריה סימון – מייסד

אריה סימון
אריה סימון מייסד

אריה סימון נולד במגנצא שבגרמניה (2002-1913). כשאביו גויס במלחמת העולם הראשונה, אמו לא יכלה לטפל בו, והוא הועבר לחזקת סבו וסבתו. אלה הרעיפו עליו חום ואהבה, ומפי הסב למד הרבה "מההווי והערכים של יהדות שורשית מאוד." בנעוריו למד פילוסופיה באוניברסיטאות היידלברג ופרייבורג בגרמניה ובבאזל בשוויץ. בשנת 1935, בהיותו ב

ן 22, עלה לארץ. הוא החל את לימודיו בבית המדרש העברי למורים (בית הכרם) בירושלים, שם זכה ללמוד מפי פרופ' בן-ציון דינור, מנהל בית המדרש והאישיות המרכזית בו, לימים שר החינוך והתרבות. בתום לימודים של שנתיים, הוסמך סימון להוראה, והוצעה לו משרה בכפר הנוער בן שמן. בשנת 1937 החל סימון את עבודתו כמורה וברבות הימים מילא תפקידים מרכזיים במוסד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב ליחידות העבריות בצבא הבריטי (מהן התפתחה הבריגדה היהודית), ובסוף המלחמה, בשנת 1945, חזר לבן שמן. עם פרוץ מלחמת הקוממיות התגייס לצה"ל ובסיומה חזר בשנית לבן שמן. בשלהי שנת 1951 כששר החינוך פנה אליו וביקשו לרדת לנגב ולהקים בית מדרש למורים בבאר-שבע, הוא נענה לקריאה ובשנת 1952 הגיע לבאר-שבע עם משפחתו וכיהן כמנהל מחלקת החינוך העירונית. בשנת 1953 מונה על ידי דינור למפקח מחוז הדרום. בתוקף תפקידו זה הקים את בית המדרש למורים בבאר-שבע. לאחר שלוש עשרה שנות עבודה חינוכית בנגב חזר לבן שמן כמנהל.

יוסף לוי – ניהל את המכללה שנה אחת, בין השנים 1959-1961

יוסף לוי
יוסף לוי 1961-1959

יוסף לוי ניהל את המדרשה במשך שנת לימודים אחת בלבד (1960/1959), ולאחריה חזר לנהל את בית ספר "בארי". בשנת הלימודים תשכ"א (1961/1960), משלא נמצא מנהל מתאים, ואף מורה מסגל ההוראה לא הסכים לקחת על עצמו את הניהול, מחשש "שהנעליים של אריה סימון גדולות מדי", ניאותו שלושה מורים מתוך סגל ההוראה לנהל במשותף את המדרשה, היו אלה: מרדכי דקל, ברוריה נאוי ויהודית פורת.

טובה פוביצר – ניהלה את המכללה בין השנים 1961 – 1974

טובה פוביצר
טובה פוביצר 1961 - 1974

טובה הגיעה לנגב באוגוסט 1960. קודם לכן לימדה שנה אחת (1951) באולפן למורים-עולים במסגרת שח"ל (שירות חלוצי לישראל) של מפא"י, בקיבוץ נצר. בשנת 1952 עברה עם משפחתה לכפר הנוער "הדסים", שם עבדה שבע שנים בכיתות א-ד, תחת ניהולה הפדגוגי של רחל שפירא, ממייסדי הכפר והמנהלת הראשונה של בית הספר. בתה של טובה חלתה באסטמה והרופאים סברו, שהאוויר היבש בנגב ייטיב עמה. בלית ברירה ובכאב לב עזבה משפחת פוביצר את ביתה ב"הדסים" והגיעה לבאר-שבע. מצוידת במכתב המלצה מאת רחל שפירא, התייצבה טובה אצל אריה סימון, מפקח מחוז הדרום, לשם שיבוצה בעבודת ההוראה. במכתב נאמר, בין השאר: "הח' טובה פוביצר היא מורה במוסדנו מזה 7 שנים בכיתות א-ד. […] טובה היא מורה מעולה, בעלת סגולות תרומיות, גישה אימהית לילדים, בעלת כישרונות והבנה פדגוגית עמוקה. אנו בטוחים, שבעקב סגולותיה אלה תצליח בכל מקום לרכוש את אהבת הילדים ואהדת המורים, כשם שזכתה בכך במשך כל תקופת עבודתה במוסד. כמו כן שימשה טובה בהצלחה גם מורה-מדריכה לתלמידות הסמינר, ואנו ממליצים בכל לב על סידורה בתפקידים ההולמים את יכולתה."

ד"ר יצחק הלווינג – ניהל את המכללה בין השנים 1971 – 1974

יצחק הלווינג
ד"ר יצחק הלווינג 1971 – 1976

ד"ר הלווינג סיים את לימודיי התואר הראשון בהיסטוריה ישראלית וכללית, מדע המדינה, יחסים בינלאומיים וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא זכה במכרז על מלגת לימודים מטעם משרד החינוך האוסטרי, ובברכת משרד החינוך הישראלי, יצא לווינה להמשך לימודיו האקדמיים. באוניברסיטת וינה סיים את לימודיו וקיבל תואר דוקטור (בהצטיינות) בהיסטוריה ובמדעי היהדות לאחר שאושרה עבודת מחקרו בנושא "האנטישמיות הדתית במאה התשע עשרה באוסטריה ובגרמניה". ספרו בנושא זה יצא לאור בשנת 1972 (בגרמנית, בהוצאת הֶרדֵר). בשנת 1967, לאחר שסיים גם פוסט-דוקטורט, חזר לארץ לאחר היעדרות של שש שנים. את דרכו החינוכית החל כמנהל פדגוגי בבית הספר הימי באשדוד בשנה הראשונה להקמתו. כעבור שנה התמנה לסגן מנהל תיכון י"א בתל-אביב, ושנה לאחר מכן כיהן כסגן מנהל של המכינה הפדגוגית בסמינר גבעת השלושה בפתח תקווה. כשפורסם המכרז לניהול בית המדרש הממלכתי למורים ולגננות בבאר-שבע הגיש ד"ר הלווינג את מועמדותו וזכה.

בשנת הלימודים תשל"ב (1972/1971), החל ד"ר הלווינג במילוי תפקידו כמנהל, ותוך כדי ניסיונותיו "לשמור לפחות על המצב הקיים" – כפי שנתבקש, הצליח גם לקדם את הסמינר, ולהתאימו למגמות האקדמיות שנקבעו על ידי משרד החינוך.

התפתחות המואצת של הסמינר, באה לידי ביטוי בכמה קווי פעולה שנקט:
פרסום הסמינר והעלאתו למודעות הציבור, פתיחת מגוון מסלולי הכשרה להוראה נוספים: חינוך מיוחד, מלאכה, ציור ואמנות, מוזיקה וחטיבת ביניים. בשנת 1975 נפתח גם מסלול להכשרת מורים למגזר הבדווי, הראשון בארץ. הארכת תקופת הלימודים משנתיים לשלוש שנים, הרחבת הספרייה והתאמתה לדרישות האקדמיזציה, הקמת פנימייה.

ד"ר אפרים בראון – ניהל את המכללה בין השנים 1976- 1983

אפריים בראון
ד"ר אפרים בראון 1976- 1983

ד"ר בראון רכש את השכלתו הגבוהה בארצות הברית: תואר ראשון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (1956), תואר שני בחינוך בבית המדרש למורים ע"ש שכטר בניו יורק (1960) ותואר שלישי בפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה (1962). מאז עלה ארצה, רכש ניסיון בהוראה ובייעוץ בכמה מוסדות: באוניברסיטת תל-אביב, במחלקה לפדגוגיה ובבית הספר לרפואה, וכן בגימנסיה הרצליה בתל-אביב.

לסמינר הגיע ד"ר בראון בעקבות מודעה בעיתון "מעריב" (20.12.1974), וכך כתב: "המודעה בעיתון עניינה אותי מאוד. חשבתי לעצמי, כי אולי זאת תהיה הזדמנות טובה לחדש את הרוח החלוצית שמשכה אותי לארץ מארה"ב כעשרים שנה לפני כן. בהתלהבות גדולה הגעתי לרח' וינגייט בבאר-שבע ולהפתעתי, ראיתי מול עיני, במקום צחיח ובלתי מטופח, כניסה פשוטה שהובילה למספר צריפים די עלובים בעיני, ללא צמחים ופרחים. אך למרות הספקות בלבי על התאמת המקום הזה לחלום שלי להתיישב במקום חדש, להתפתח ולהרים תרומה של ממש למערכת החינוך בארץ, דפקתי בדלת של המנהל ונכנסתי לעולם החדש של הסמינר למורים בבאר-שבע."

וכך בשנת הלימודים תשל"ה (1975/1974) החל ד"ר בראון עבודתו בסמינר כמורה לפסיכולוגיה וכאחראי על ענייני התלמידים, כעבור שנה נתמנה לסגן מנהל, ובשנים 1983-1976 שימש כמנהל הסמינר

בשנת הלימודים תשל"ז (1976) התמנה ד"ר בראון למ"מ מנהל הסמינר. במשך שנתיים הוא שימש כממלא מקום, ובשנת הלימודים תשל"ט (1979/1978) נתמנה למנהל בפועל, לאחר שנבחר על ידי ועדת מכרזים והעתיק את מקום מגוריו מתל-אביב לבאר-שבע.

תפקיד נוסף מילא ד"ר בראון בשנים 1981-1980, עת בהמלצת הנהלת משרד החינוך נפתחה באילת כיתת מורים בפועל לקבלת תואר מורה בכיר, במסגרת מכללת אילת. לפי הכללים והגדרת הסמכויות, כיתה כזו הייתה חייבת להתנהל בחסות ובפיקוח בית מדרש למורים, הרשאי להעניק תואר מורה בכיר. ד"ר בראון התבקש להיות אחראי לתוכנית הלימודים של הכיתה ולפקח עליה.

 רבקה בן-יעקב – ניהלה את המכללה בין השנים 1992-1983

רבקה בן-יעקב
רבקה בן-יעקב 1992-1983

בשנת הלימודים תשמ"ד (1984/1983) החלו תשע שנות הניהול של רבקה בן-יעקב. רבקה היא בוגרת סמינר לוינסקי, שבו למדה שש שנות לימוד: ארבע שנים בתיכון ושנתיים בסמינר, והוכשרה להוראה במסלול מורים-כוללים. בשנת 1946 סיימה לימודיה. זו הייתה תקופה של מחסור במורים, רבקה שובצה להוראה בכפר יהושע ולימדה במשך שש שנים בכיתות א-ג. משם עברה לחיפה ולימדה שנה בכיתה ב, עברה לירושלים ולימדה שנתיים בכיתות ז-ח, ומשם עברה לאשקלון ולימדה בכיתות ו-ח בבית הספר גורדון. בשנת ההוראה האחרונה באשקלון נשאה בשני תפקידים: האחד, הוראה, והשני, הדרכת מורים באזור הצפוני של מחוז הדרום. בשנת 1961 יצא מנהל בית הספר גורדון ללימודים ורבקה התמנתה לממלאת מקומו במשך שנתיים. בתום השנתיים, בשנת 1963, מינה אותה אריה סימון, מפקח מחוז הדרום, למפקחת כוללת על בתי הספר בצפון מחוז הדרום (למעט אשדוד). בשנת 1969 החלה את לימודיה האקדמיים בעזרת מלגה של משרד החינוך וסיימה את לימודי התואר הראשון בחינוך ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית. את התואר השני בחינוך סיימה במקביל לחזרתה לפיקוח. בשנת 1976 יצא עזריאל ניצני, מנהל מחוז הדרום, להשלים את לימודי הדוקטורט ורבקה מילאה את מקומו במשך שלוש שנים כמנהלת בפועל של מחוז הדרום. כאשר סיים ד"ר ניצני את לימודיו ושב לתפקידו, עברה רבקה לירושלים ובמשך שלוש שנים (1982-1979) ניהלה את בית הספר לעובדי הוראה בכירים. אחר כן, במשך שנה, עבדה גם במזכירות הפדגוגית. בשנת 1983 פנה אליה ד"ר יעקב שלהב, המפקח על מכללת קיי, והציע לה את ניהול המכללה.

בשנת 1992, לאחר תשע שנות ניהול, פרשה רבקה לגמלאות, לאחר שהצליחה להכניס אל בין כותלי המכללה אווירת לימודים ולשלבה ביחסי נועם וביחסי עבודה טובים בין ההנהלה לסגל ההוראה, בין המורים לבין עצמם ובין המורים והתלמידים, כפי שהיטיבה לנסח זאת ציפי שכטר, שעבדה בשנים 2003-1972: "זו הייתה התקופה הכי טובה. תקופה של שקט. אווירה טובה. תקופה של יחסים בין אישיים טובים."

למרות פרישתה לגמלאות, רבקה אינה שוקטת על שמריה והיא ממשיכה לתרום בתחומים רבים. רבקה משמשת יו"ר החברה, שהוקמה בשנת 1987, אז עברה המכללה לראשות חברה עם ועד ציבורי מנהל; היא חברה בוועד המנהל של "תרשיש" – בית ספר לגמלאים הפועל במכללה; מנהלת בפועל של אגודת "ניצן" (עמותת הורים ומתנדבים הפועלת לקידום ילדים, מתבגרים ובוגרים לקויי למידה, הסתגלות ותפקוד) בדרום; חברה בוועד המנהל ובחבר הנאמנים של מכון מופ"ת (בית ספר למחקר ופיתוח תוכניות בהכשרת עובדי חינוך והוראה במכללות).

 פרופ' שלמה בק – ניהל את המכללה בין השנים 1992-2010

שלמה בק
פרופ' שלמה בק 1992 - 2010

בשנת הלימודים תשנ"ג (1993/1992) נתמנה ד"ר (היום פרופ') שלמה בק לתפקיד ראש המכללה. שלמה כיהן קודם לכן כסגן אקדמי לראש מכללת לוינסקי והתבקש על ידי ראשי המחלקה להכשרת מורים, דב אייזן וד"ר יעקב שלהב, לעבור לנגב ולעמוד בראש מכללת קיי. הוא ראה במשימה זו "אתגר אישי-מקצועי והתייחס אליה כאל שליחות חינוכית, חברתית ולאומית".
מיד עם בואו החל שלמה בהאצת תהליך האקדמיזציה. הדרכים שנקט: שימת דגש והקפדה על תנאי קבלה אקדמיים של הסטודנטים וכן על רמת השכלתם של המרצים; עדכון תוכניות הלימודים בהתאם לדגם המנחה המקובל במסלולים אקדמיים במוסדות להכשרת מורים; התאמת הספרייה, המעבדות ומתקני הלימוד לנדרש במוסדות אקדמיים. פעילותו של שלמה בק למען קידומה ופיתוחה של המכללה, הניבה פירות כבר בשנה הראשונה. בסוף שנה זו, שנת 1993, מנתה המכללה כאלף סטודנטים, שלמדו במסלולי הכשרה עיוניים ומקצועיים ועוד כשמונה מאות סטודנטים שלמדו במרכז המחוזי להשתלמות ולהדרכה לעובדי הוראה ובמכינות הקדם אקדמיות, ולמעלה ממאתיים אנשי סגל.

בשנת 2002-2001, החליפה ד"ר אסתר גוסרסקי את מקומו של פרופ' שלמה בק שיצא לשנת שבתון.

 פרופ' לאה קוזמינסקי מנהלת את המכללה משנת 2010 עד 2020

לאה קוזמינסקי
פרופ' לאה קוזמינסקי 2010-עד היום

בשנת הלימודים 2010 נכנסה פרופ' לאה קוזמינסקי לתפקיד נשיאת המכללה. שלוש מטרות מרכזיות עמדו לנגד עיניה: העמקת ההיבטים האקדמיים, הרחבת אוכלוסיית הסטודנטים ופנייה לאוכלוסיות לומדים חדשות, העמקת המעורבות של סגל המרצים ושל הסטודנטים בקידום המכללה.
בתקופתה הודגשו התחומים הבאים:
התאמת תוכניות ההכשרה למאה ה-21 תוך שילוב מושכל של טכנולוגיות מידע ותקשורת ;
הרחבת בית הספר ללימודים מתקדמים, המעניק תואר שני (M.Ed.) בתחומים כמו: ייעוץ חינוכי, למידה והוראה, חינוך גופני וספורט לנוער מקהילות בהדרה, חינוך בעידן טכנולוגיות מידע, ותואר שני בהוראה (M.Teach); הפיכת המכללה למוקד של חדשנות פדגוגית וקידום הפדגוגיה של למידה מבוססת פרוייקטים; יצירת קשרי שותפות עם מוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל והשתלבות במחקרים בינלאומיים.

לשיחה עם יועץ, השאר פרטיך וניצור קשר בהקדם
דילוג לתוכן