אף אחד ממילא לא יקשיב לי סיפור בית הספר של צעיר בעל לקות למידה ששולב במערכת החינוך הכללית

מאמר זה מבוסס על מחקר אשר מטרתו הייתה ללמוד ולהכיר את חוויית בית הספר של בוגרים בעלי לקויות למידה שלמדו במסגרות שילוב. גישת המחקר שבחרנו להשתמש בה בעבודה זו נשענת על הפרדיגמה האיכותית על פי הגישה של "סיפורי-חיים" ומתמקדת בסיפור חיים כהשמעת קול (2005 ,Chase).

במאמר זה בחרנו להציג ולהשמיע את קולו של יאיר, צעיר בן 23, אחד מארבעה מרואיינים שבשנות בית הספר היסודי והתיכון למד וקיבל סיוע במסגרות "שילוב" בבית הספר הכללי. מן הסיפור האישי שלו ניתן ללמוד על התפתחותו וזהותו ועל הדרך שבה חווה את חיי בית הספר.

בניתוח הסיפורים של יאיר ושל שאר הבוגרים נחשפו תחושות של פחד, כעס, תסכול ועוד, ובלטה החוויה שלא "שמעו" אותם בבית הספר ושקולם ורצונם לא נשמעו. נוצרה סביבם "תרבות של שתיקה" (2006 ,Gibson), חוויה הדומה לזו של קבוצות שוליים אחרות שחוו הדרה ובידול (1985 ,Freire).

למאמר המלא – לחצו כאן