החכמה הדידקטית המעשית בבתי החינוך בישראל הקדומה במקרא ובמזרח הקדום
החכמה הדידקטית המעשית בבתי החינוך בישראל הקדומה במקרא ובמזרח הקדום
אסנת קליימן
למונח 'חוכמה' במקרא בכלל ובספר מִשְלֵי בפרט, מונחים נרדפים, כגון דעת, בינה, שכל, תחבולה ועצה, ערמה, מזימה ותושייה, והם מתייחסים למיומנויות שכליות שונות ולדפוסי התנהגות שונים.
מקור החכמה מיוחס לאל, והיא נחשבת לתכונה אלוהית שטבועה בכל אדם מראשית. מקורות לספרות החוכמה המקראית מאגדים יצירות פולמוסיות והגותיות, הנקראות ספרות החוכמה העיונית, ויצירות בעלות מטרה חינוכית־מעשית שנועדו לתועלת האדם ולהצלחתו, הנקראות החוכמה המעשית.
ספרות החוכמה במזרח הקדום יועדה לבני המעמד הגבוה, לסופרים ולפשוטי העם, והיא מבוססת על ערכים בסיסיים של כבוד, אושר ובריאות. הודות למחקרים אחרונים התפתחו הגדרות ל'חוכמה דידקטית' ול'חוכמה מעשית'. כך החוכמה הדידקטית מתייחסת לפיקחות ולתושייה מעשית וחילונית, לשיטות חינוך ולקיומן של תוכניות הלימודים שנלמדו בבתי חינוך (בתי ספר בלשוננו) במזרח הקדום.
לקריאת המאמר השלם נא הורידו את הקובץ.