כללי אצבע

המרחב – חינוך מבוסס מקום: דף הבית  |  מי אני מי אתם  |  מה זו החיה הזאת  |  כללי אצבע  |  איך מתחילים?
סיפורים ורעיונות:  פתיחה  |   יום חורשה  |  שיעור טיול  |  גיאומטריעיר  |  בעקבות עולם העבודה  |  חפירות ארכיאולוגיות  |  מסביב לעולם
לאן אפשר לשאוף:  הבוסתן  |  בית הספר השכונתי שפירא  |  גני יער

כללי אצבע

• סיעור מוחות:
  הטכניקות רבות אבל הרעיון פשוט. חשיבה קבוצתית שמאפשרת להעלות מגוון רחב של רעיונות ולעוף עם הדמיון.
  לאחר מכן, התמקדות, קיבוץ וסינון. אפשר להיעזר במאמר הזה לדוגמא https://www.startisrael.co.il/article/2425

• מיפוי:
  אם בית הספר שלנו לא נמצא על סף שמורת טבע אקזוטית או מוזיאון מדע על חלל, אנחנו מרגישים לרוב שאין אצלנו מה לעשות.
  המקום שלנו רגיל. סתם שכונה. אבל כשנשנה את זווית הראייה, נוכל לראות כי כל מקום עשיר בתרבות, אנושיות וטבע.
  וכשנאמין בכך באמת, נוכל להעביר תחושה זו לתלמידים.אז מה עושים?
  מתחילים בהגדרת שטח היציאה שלנו. נאמר עד חצי שעה ברוטו הליכה קבוצתית לכל צד.נלך, ניסע ונחפש את כל האפשרויות הקיימות לנו במקום:
  מכולת, עץ עם צל רחב, מספרה, פארק, שטח טבעי, ספריה, מרפאה וטרינרית, אנדרטה, דשא, פסל סביבתי, קופת חולים, בניין קומות בהקמה, מפעל רתכות…רשימה כזו היא בסיס עבודה נהדר, להרבה מהפרויקטים שתוארו למעלה.בנוסף לכך נוכל לעשות מיפוי אנושי:
  במה עובדים הורי התלמידים? אלו אנשים אנחנו מכירים שיכולים לערוך מפגש מעניין?
  זה הזמן לשתף את כל העולם ואחותו בפרויקט שלנו. נגלה שכל שיחה מקרית תניב לנו עוד ועוד כוחות אנושיים ורעיונות חדשים.
  אל תתביישו לברר לשאול ולספר. רוב האנשים יתלהבו וירצו לעזור.
  כך למשל לפני כמה שנים ביקרתי עם קבוצת בני נוער במשרד תיווך בעיר.
  הביקור נולד כאשר המתווכת הגיעה להציג את הבית ששכרתי.

• מה אני רוצה:
  חינוך מבוסס מקום צריך לנבוע מהרצון שלנו – מה מושך אותי, מה כיף לי ואפילו מה בא לי.
  האם אני בן אדם של פרויקטים? האם אני פורחת בטבע או מקבלת פריחה?
  האם מרגש אותי לבקר במפעל ליצור וופלים או לשמוע מסבתות סיפורי עלייה?
  אם אנחנו רוצים שהילדים ייהנו מהלמידה, כדאי שגם אנחנו נהנה.

•  תיעוד:
  בעולם שלנו התיעוד הוא חלק מהעסק.
  אם נרצה לקבל גיבוי מהמסגרת החינוכית, מההורים וגם משותפים ותורמים, חשוב שנמצא זמן גם לצלם, לכתוב על החוויה ולהציג את התוצרים אם ישנם.
  
  זה כמובן עניין של איזון. אם נצלם יותר מדי נאבד את הכאן ועכשיו שכל כך חשוב בחינוך מבוסס מקום.
  נוכל למשל לבקש מסייעת שמצטרפת אלינו או אחד התלמידים, להיות אחראים על תיעוד החוויה וכך להרוויח גם פנאי עם הילדים וגם תחושת משמעות לצלם.

• קח אותו לאט את הזמן:
  יציאה לוקחת זמן. התארגנות וספירה ושירותים ואוכל.
  כל אלו נוגסים בזמן שלנו. לכן הייתי מציעה שני דברים.
  
  הראשון, לנסות לשריין לפחות שעתיים ברוטו ליציאה.
  אם לא נצליח עדיף להתחיל בשעה מאשר לא להתחיל בכלל.
  השני, הוא מיקוד המטרות שלנו, בשיטת תפסת מועט כן תפסת.
  אם יש לנו חצי שעה נטו בחורשה, אולי אין צורך להכין תמיד פעילות ואפשר לפעמים לאפשר בה זמן חופשי למשחק ותנועה.

• תיאום עם הרשות:
  כאשר נצא לסיור בעיר או בקרבתה, לרוב לא נזדקק לאישור בטחוני.
  אולם, לכל עיר הכללים שלה ביחס ליציאה מחוץ לשערי בית הספר וחשוב לבדוק אותם ולעמוד בהם.
  לרוב יש צורך להודיע לקב"ט העירוני על היציאה ולעיתים גם לקבל אישור.ישנן ערים בהן הנוהל פשוט יותר ובמקומות אחרים מקשים לעיתים ונותנים תחושה שהיציאה מסוכנת ומיותרת.
  אבל, מותר לצאת! ואחרי שנתחיל לצאת האישורים יהפכו להיות חלק מהתרגולת שלנו ושלהם.
  כל כך הרבה פעמים בירוקרטיה עוצרת אותנו ומונעת התפתחות, אבל היא רק עוד מחסום שניתן לעבור אותו.
  ככל שיתרבו בארץ ההתנסויות החינוכיות ברחבי העיר, כך אנשי הבטיחות והמחנכים יתרגלו ויפעלו יחד.
  בכל מקרה בכל יציאה חשוב שיהיה תמיד מבוגר מלווה נוסף,
  תהיה זו בת שירות או סייעת או כל דמות אחרת. הם הגיבוי שלנו לכל סיטואציה.